ביקשתי כסף מההורים, והתביישתי

הגיע הרגע שבו אני צריכה לבקש כסף מההורים שלי. חופשת לידה ארוכה בבית עם תינוק, פעוטון שמתחיל רק בספטמבר וחיים שמתייקרים מרגע לרגע; לא שיערתי עד כמה קשה לחזור ולעבוד אחרי שנולד ילד. עם כל התכנונים והטבלאות, הספיקה רטיבות אחת בגג כדי ליצור חור בחשבון הבנק שלנו.

לפני השיחה עם אבא אני מתבשלת עם עצמי: איך להגיד, כמה לבקש. מתנחמת בעובדה שלקח תשעה חודשים להרגיש צורך ממשי.

"אבא, אמרת לי שאם אני צריכה עזרה להגיד לך. אז הרגע הזה הגיע".

"בטח. כמה את צריכה?" הוא שואל.

אני מנסה להסביר לו: "אנחנו בעצם הגענו לסוף של החיסכון והכל נהיה יקר יותר..."

"בסדר בסדר", הוא קוטע אותי, "כמה את צריכה?".

אני מברכת על מזלי הטוב, מודה לאבא איזה שלוש פעמים (בעוד הוא מנסה לסיים כבר את השיחה) ונוזפת בעצמי על כך שבגיל 36, אני עדיין לא עצמאית כלכלית.

ברור לי שאני לא לבד בזה: לפי הלמ"ס, בשנת 2020, 42% מבני ה-20–44 נעזרו כלכלית בהוריהם. בדור שלנו יותר קשה להחזיק את הראש מעל המים. היום בשביל לקנות דירה בפריפריה צריך כ-13 שנות עבודה, כמעט כפול מאשר אצל ההורים שלנו בתחילת שנות ה-80.

למרות המציאות הזו, אנשים שמגיעים אליי לליווי כלכלי "שוכחים" לציין שהם נתמכים על ידי ההורים. רק אם אני שואלת בבירור, פתאום ננקב לו סכום בלתי מבוטל בהכנסה החודשית. האם הם שכחו מהסכום הזה? או שהתביישו להודות שהם לא לגמרי עצמאים כלכלית?

המושג הזה, "עצמאות כלכלית", הפך להיות סוג של אידיאל תרבותי.

פעם, בדור של סבא וסבתא שלי, זה לא היה סיפור; אנשים המשיכו את המורשת המקצועית המשפחתית ונהנו מהנכסים המשפחתיים, ללא האידיאל של עצמאות. ה"דיל" הזה כלל כמובן מחויבות לערכים המשפחתיים, לטוב ולרע.

היום, בעידן האינדיבידואליזם, אנחנו שואפים להתנתק מעול המחויבות הערכית למשפחה שלנו, ולהיות כמה שיותר "אנחנו" האותנטיים. מתוך כך גם נוצר הערך שבעצמאות וביכולת להסתדר לבד. מי שתלוי כלכלית נשאר תחת כבלי המשפחה ולכאורה נכשל להוכיח שהוא אדם שהגשים את עצמו.

זה המחיר המאיים שבתלות הכלכלית: אם קיבלתי כסף מההורים שלי הם יכולים להתערב לי בהחלטות, להרגיש שיש להם יותר מנדט בעיצוב הבחירות שלי; יש הורים שלא מתערבים באופן גלוי, אבל עדיין קיימת תחושת מחויבות לא מדוברת, מתוך החשש לאכזב אותם – שהרי הם נתנו לי כסף.

מעבר להתערבות הפוטנציאלית של ההורים, יש כאן עוד מחיר משמעותי: מקבל התמיכה עלול להישאר במצב של חוסר אונים ושל הימנעות פיננסית; החסות הכלכלית של ההורים מעולם לא פסקה, והוא לא נדרש ללמוד לנהל את הכסף שלו. עולה כאן גם תחושה מתמשכת של חוסר מסוגלות בתחום. זה מעין לופ אכזרי: ההורים שלא נתנו חינוך פיננסי הם גלגל ההצלה המתמשך של הילד, שנשאר חסר אוריינטציה פיננסית, וזקוק לתמיכה. לכאורה "מפונק".

לא כל תלות היא "פינוק"; תלות כלכלית יכולה להיות בחירה אחראית להיתמך.

ההורים הם משאב לגיטימי כאשר נעזרים בו בצורה מודעת, מדוברת ומוסכמת. סיוע מבחירה ולא מתוך חוסר אונים, הוא שיכול לעזור לנו לבנות את היסודות של החיים הכלכליים שלנו. מי אמר שחייבים לחכות עד הירושה כדי שיהיה לנו סכום כסף לבסס איתו את החיים?

ההמלצה שלי ל"תלויים" כלכלית, המקבלים תמיכה שוטפת מהוריהם, היא להתבונן על התלות ולנסות להבין אם היא גובה מכם מחיר אישי או משפחתי.

למשל אם צד הנתמך מרגיש שהוא חייב דין וחשבון להורים בנוגע לבחירותיו האישיות, או שהוא מחזיק בתחושת חוסר מסוגלות בנושא הכלכלי.

נסו לבחון את היחסים שלכם עם הוריכם ולראות – האם יש מתח סביב הנושא? האם אתם מדברים על התמיכה הכלכלית לפעמים, וכשאתם מדברים על כך, איך אתם מרגישים? האם בתוך הדינמיקה אתם מרגישים קטנים ולא מבינים?

אם אתם לא יודעים מה קורה עם הכסף שלכם ומפחדים לעסוק בו, וכך אתם גם זקוקים כל פעם מחדש לגלגל הצלה, שווה ללכת לקורס או לייעוץ פרטי ולהפסיק לבנות על התמיכה ככוח שמציל אתכם בלי שעשיתם שינוי ממשי בהתנהלות.

מגיל 18 סיפרתי לעצמי שאני עצמאית ושאני מסתדרת לבד. אבל במשך השנים הבנתי שאני נשענת כלכלית על הוריי גם כשאני לא לוקחת מהם כסף. העובדה שהם יהיו שם אם אפול, מאפשרת לי לזוז בעולם יותר בחופשיות. לקח לי זמן להשלים עם הדיסוננס בין "אני לא צריכה אף אחד", לבין "כמה נעים שיש לי גב בעולם". פורסם בעיתון הארץ ב-25 באפריל 2024

איור: נדב גזית