ההורים שלי מצילים אותי מהמינוס

כמו הרבה צעירים, ההורים שלו עוזרים לו; הוא סטודנט וכמעט לא סוגר את החודש. הוא לא צריך לבקש את העזרה שלהם; אבא ואמא מקבלים עדכון שוטף מהבנק, שנמצא בסניף שלהם, ומטופל על ידי הבנקאי הוותיק שלהם. ברגע שהחשבון נכנס למינוס הם שמים שם כסף, ומכסים. תמיד אמא שלו דואגת להזכיר לו שהם עשו את זה, עם תבלין של רגשות אשמה – "איך אתה לא מטפל בזה? איך כל כמה חודשים, צריך להציל אותך מהמינוס?" הוא מקבל בכניעה את רגשות האשמה שרק גורמים לו להרגיש עוד יותר מטומטם. הוא אפילו לא הספיק לראות שיש מינוס, או לחשוב איך זה קרה. הבעיה טופלה, הכסף כבר שם, עד הפעם הבאה. סניף הבנק נמצא בעיר הולדתו הרחוקה, והבנקאי, עובד עם ההורים שלו כבר 30 שנה, אז די ברור שהוא לא רוצה להתייעץ איתו. כי הוא נאמן להורים, ולא אליו. הוא מספר לי את כל זה, כבדרך אגב! לא מבבחין בבעייתיות שבסידור הזה, אבל אני רואה אותה מאוד בבירור. זה לא שאין לו יכולת לנהל את הכספים או לעקוב אחריהם. אבל התודעה שהתפתחה עוד מילדות היא כזו שאומרת : אבא ואמא דואגים לך, הם יצילו אותך. ובעוד שאבא ואמא שינו את הציפיות שלהם ממנו, ורוצים שיתבגר ויקח אחריות, הם לא שינו את ההתנהגות שלהם, והם עדיין ממשיכים להציל אותו רק שעכשיו הם גם מביישים אותו על זה. איך אפשר להתפתח ככה? תלות כלכלית היא לא דבר שלילי, אם היא מודעת, מדוברת ומוסכמת. אם אין לה מחיר רגשי כבד כמו במקרה הזה, אשמה ותחושת קטנות. האם אפשר להיתמך כלכלית ולהרגיש שמערכת היחסים הזו בריאה ומזינה? אנחנו מדברים על היחסים הכלכליים עם ההורים ומגבשים חזון – איך זה יכול להיראות אחרת? בהיבט הפרקטי, ברור שצריך לעבור סניף בנק ולמצוא בנקאי חדש, כזה שיהיה נעים לעבוד איתו, ללא בנקאי שידווח להורים על כל דבר. הוא עובר סניף אחרי שבוע בלבד, ומתאר לי איזו הקלה עצומה זו עבורו. רק המעשה הטכני הזה. לעבור סניף בנק. בהיבט של מערכת היחסים, יש כאן שיחה לעשות. העזרה הכלכלית מאוד מועילה – אבל האם היא יכולה לבוא ללא רגשות האשמה, ללא תחושת הקטנות? אחרי בחינת התקציב שלו, והבנת הפערים בין ההכנסות להוצאות ולמה כל כמה חודשים נוצר מינוס, אנחנו מצליחים לגבש הצעה להורים – כמה עזרה הוא צריך מהם, וכל כמה זמן. עכשיו כשהוא שולט בתמונת המצב, מבין את המספרים ורק הוא רואה את החשבון שלו – שינינו את מערך היחסים ואת התלות הילדותית שאינה רצויה. השיחה עם ההורים שלו היא אבן דרך ואני מרגישה את הלחץ שלו ממנה – אנחנו מתכוננים במשך שתי פגישות שלמות לשיחה הזו! את ההקלה שבאה אחר כך אין לתאר. ההורים שמחו שסוף סוף הבן שלהם לקח אחריות. שיש להם תמונה. שהם יכולים לסמוך עליו יותר. הם שמחים לתת לו כסף, לעזור לעבור את תקופת הלימודים. ולדעת שהוא בדרך לעצמאות. שהוא מתבגר כלכלית. הרחבנו את המרחב לחופש כלכלי – לא כי שינינו משהו בהכנסות או בהוצאות, רק כי הסתכלנו בעיניים טובות ומכילות. התהליך הזה היה נעים ואפקטיבי, וגרם לי להסתכל על עצמי ועל ההורים שלי בהמון הערכה והוקרת תודה.