להתבייש בכסף שלי

יש לה כסף, והרבה. היא לא הרוויחה את הכסף הזה, אלא קיבלה אותו מההורים שלה. החברים שלה לא יודעים כמה כסף יש לה, וטוב שכך, כי הם כולם היפים שגרים בבתים מתפוררים והיא מרגיש בושה ביחס לזה שיש לה. מבחינתה זה כסף "מלוכלך", כסף לא ישר של ילדים מפונקים, שההורים שלהם נתנו להם בשביל להכתיב להם כל חייהם בדלת האחורית מה ומי הם צריכים להיות.

מרוב שהכסף שלה מגעיל אותה, היא לא נוגעת בו. הכסף יושב שם ומתכלה על החיים עצמם, על סדנאות ומוצרים ולפעמים גם על שכר דירה. במצב הזה הבושה שלה מעמיקה, לא רק שהיא היפית עשירה אלא היא גם לא משקיעה את הכסף שלה, נותנת לו להתבזבז. שני קולות שונים מבישים אותה – אחד הוא קולם של החברים , והשני הוא קולם של ההורים. שניהם בראש שלה, כל הזמן.

יחד אנחנו מכירות את הקולות האלו. מתיידדות איתם. עוצרות רגע להקשיב למה שיש להם לומר. מוצאות את האיכויות החשובות בכל אחד מהם. קולם של החברים – מבקש חופש, עצמאות, נעורים, ארעיות. וקולם של ההורים – מבקש בשלות, אחריות, יציבות, ובטחון. הייתם מוותרים על אחת מכל מהאיכויות הנהדרות האלו?

בצעדים עדינים אנחנו מנסות לראות את האיכויות האלו מתקיימות ביחד, ואיך הן אפילו יכולות להעצים זו את זו. מתי ניהול הכספים הופך לנושא שתלטני ודומה מדי לערכי ההורים הפחות רצויים – לחץ וחרדה קיומית, מחושבות יתר, קונפורמיות – ומתי היציבות והאחריות מאפשרות בדיוק את מידת החופש הנהדרת הרצויה...

אני מזהה בתהליך הזה התבגרות, תהליך של עשיית שלום עם ההורים שלה ועם מי שהיא היום, והמטען הריגשי שהתלווה לכסף הולך ומשתנה, למטען מיטיב ונעים יותר.