מה פתאום לבקש כסף? יש מלחמה בחוץ!

אחרי שלושה שבועות של התנדבות אינטנסיבית, האשראי פתאום לא עבר והיא נזכרה שיש דבר כזה כסף, פרנסה, שכר דירה. היא החליטה לעצור רגע את ההתנדבות ולחזור לעסק שלה, הסטודיו לאמנות, ולהחזיר את החוגים שהיו שם.

אבל לאנשים אין כסף עכשיו.

ובטח שלא למותרות.

ובוודאי שלא לאמנות.

"התחלתי לכתוב הודעה שחוזרים לפעילות, ואז כשהגעתי לנושא העלות, פשוט קפאתי. איך אני אבקש כסף מאנשים בזמן מלחמה? זה מרגיש לי לא מוסרי".

חשבתי על ההנחה שלה, שאמנות בזמן מלחמה היא מותרות. אני שהייתי חלק מתנועה חברתית של אמנים, זוכרת כמה עבודה הייתה לנו בכל מלחמה ומבצע. אלו היו הזמנים בהם היה לנו הכי הרבה קהל, לו"ז צפוף, ואוטובוס צמוד מלא ביוצרים ושחקנים שנוסעים מבמה לבמה בלי הפסקה.

"האם בשבילך אמנות היא מותרות?"

שאלתי אותה.

"עבורי אמנות היא אוויר לנשימה. בלי ליצור אני לא יודעת איך הייתי עוברת את התקופה הנוראית הזו. אבל זו אני".

"את מאמינה שיש עוד אנשים שמרגישים כמוך?"

"בטח. גם האנשים שפגשתי בבית המלון עכשיו. כשנתתי להם רגע ליצור משהו, לברוח אל החומר, להיות רק ברגע הזה, הם ממש העריכו את זה, והתרגשו מאד".

"אז יש צורך במה שאת מציעה. זה לא רק עסק לפרנסתך. זה עסק שנותן מרחב לצורך בסיסי, הצורך לברוא וליצור. על המרחב הזה יש אנשים שמוכנים ורוצים לשלם.

עכשיו בואי נמצא את האנשים האלו."

כמו צמח שמקבל מים אחרי הרבה זמן, היא נזכרה פתאום למה היא הקימה את העסק, אי אז לפני שמונה שנים. היא נזכרה כמה עמוקה הייתה עבורה ההבנה, שאנשים זקוקים לאמנות, גם אם זה "מותרות". לפתע התכניות העסקיות פגשו את תחושת השליחות, את הרצון להביא אמנות לאיפה שאנשים זקוקים לה. יחד חשבנו על סדנאות שמתאימות לתקופת המלחמה, ועל מוסדות שדווקא עכשיו ירצו לרכוש ממנה סדנא או פרויקט אמנות קהילתי. העסק הפך לעסק נודד מה שגם חסך בעלויות השכרת סטודיו. כעבור שבועיים, החלה תנועה משמעותית, חדשה ופורה.

לפעמים ההיזכרות היא המפתח - למה הקמתי את העסק שלי? מדוע העולם צריך אותו? ואיך אגיע אתו למקום בו הוא נחוץ עכשיו? היכולת לבקש כסף קשורה בצורה ישירה לאמונה שלנו שמה שאנחנו עושים הוא חיוני, גם בתקופה שבה נראה שהכל חיוור לעומת המציאות הקשה. אולי דווקא תקופה כזו, תביא אתה כיוונים חדשים.