להעיז לראות את הקשר הכלכלי

בתחילת היחסים שלנו, עברתי לגור אצל שחר. היינו שנה ביחד. אני אומרת עברתי לגור "אצלו" ולא "איתו" כי אין דרך אחרת לקרוא לזה.

הדירה היתה שלו, אני עזבתי דירת שותפים שלא שמחתי בה, ונחתתי אצלו.

פתאום היה לי מן בן זוג כזה, בוגר, מבוסס, שיש לו דירה.

לא שילמתי שכר דירה.

זו בהחלט נחיתה רכה, אין ספק.

ואז החלטתי שאני רוצה ילד.

הייתי בלי עבודה, חזרתי מהודו, לא הרווחתי שום כסף ולא ידעתי מה הכיוון שלי, גרתי אצל החבר שלי.

אבל מעל לכל אלה, הדינאמיקה שלי ושל שחר, בלי קשר לזה שהוא התפרנס ואני לא, היתה כזו שנשנעתי עליו כמעט לחלוטין.

שחר נסער מאד מהדרישה הזו שלי, ובמהלך הרבה שיחות ניסה להגיד לי דבר אחד מאד פשוט:

בשביל שאעשה איתך ילד אני צריך שהדינאמיקה שלנו תשתנה.

הדינאמיקה הזוגית, הדינאמיקה הכלכלית.

אפשר להביא ילד לכל קונסטלציה, זה לא כ"כ קשה להיכנס להיריון.

אבל הדינאמיקה בין בני הזוג מכריעה איך יראו חיי המשפחה, ואני מעיזה לומר שמערכת היחסים הכלכלית היא ממש למעלה גבוה ברשימה של "מה חשוב להבין לפני שהופכים להורים ביחד". זה אולי לא ניכר בהתחלה אחרי שיש לידה וכולם באופוריה איזה שנה. אבל אז זה חוזר, כמו שוונצים שקופצים בשיער. הריקוד שלנו עם הכסף, כל צד והתנועות הקבועות שלו.

מה זה מערכת היחסים הכלכלית?

איך מתנהל הכסף, מי יודע מה קורה, איך מחליטים החלטות, איך מתכננים ביחד את העתיד, איזה צרכים התקציב שלנו מכיל ואיזה לא, מה היחס של כל אחד לכסף המשותף ואיך זה משפיע על היחסים הזוגיים.

כל זה עוד לפני מספרים כן?

זו שיחה על כסף.

אני לא חושבת שקל לדבר על זה, בטח שלא כשממש רוצים (או רוצות) ילד.

ובטח שלא כשהשעון הביולוגי מתקתק.

לקח לי שנתיים להבין מה שחר רוצה ממני.

לקח לי זמן להבין מי אני ומה אני ולא רק להתחיל לעבוד אלא בעיקר לשנות את היחס שלי, מיחס חד-צדדי לבקשה לשותפות.

שותפות חומרית.

ולהעיז ליצור אותה יחד ולהבין איך היא צריכה להיראות.

זה תהליך שעדיין מתרחש בינינו כל הזמן.

וכנראה לא יסתיים אף פעם.