שמונה שאלות שכל מי שפוחד מכסף צריך לשאול את עצמו
- Sharon Cohen Bar
- 18 בפבר׳ 2023
- זמן קריאה 3 דקות
את כל שנות העשרים שלי ביליתי בקומונה. כן כן, קומונה. כזו שהכל בה שיתופי מכסף ועד מכוניות. חיינו בכמה קבוצות ולכל אחת היה גזבר, מה שיצר את המצב החלומי שבו רוב האנשים פשוט לא צריכים להתעסק בכסף. כמה טוב היה לשכוח מזה, למסור את השליטה למישהו אחר ולחיות ללא דאגות (לכאורה). בתום אותו עשור התחלתי את חיי העצמאיים. לפתע הייתי אדונית לעצמי, אחראית בלעדית לרווחה הכלכלית שלי. זה היה קשה מאוד. הכל הפך לתלוי בי במישור החומרי, והכסף הפך במהירות למקור בלבול וחרדה.
ההתעסקות בפיננסים מעוררת קושי עבור רבים. לא צריך להיות יוצא קומונה בשביל זה. מדובר בנושא שאנשים רבים פשוט מעדיפים להדחיק עד ש.... משהו יקרה. גם הם לא יודעים מה. תתפלאו, אבל זה לא קשור לכמה יש להם בבנק - ה"הימנעות הכלכלית" פוגשת גם אנשים עשירים ואמידים. אפילו כאלה שמגלגלים מחזור עתק מתבלבלים כשזה מגיע לחשבון הפרטי.
ההיגיון אומר שכל אחד רוצה להיות בשליטה על משאביו. אבל כסף, יותר מכל משאב או מספר אובייקטיבי, כרוך בנסיבות שבהן גדלנו ובמסרים שקיבלנו מהורינו ומהסביבה. יש מעט מדי שיח פתוח בחברה שלנו על כסף. אנשים לא שואלים אחד את השני כמה הם מרוויחים או כמה חסכו לפנסיה; הם משדרים זה לזה תחרותיות והישגיות, אבל הרבה פחות אמפתיה וסבלנות. אם אתם מתקשים עם חישובים או מספרים, סיכוי לא רע שמישהו "הקטין אתכם" וגרם לכם לחשוב שזה פשוט לא בשבילכם. ולא רק זה, יש סיכוי לא רע שגם אתם סבורים כך אפילו שמעולם לא בחנתם את עצמכם. זה הגיוני ומציאותי במיוחד אם אתן נשים. הרבה נשים חונכו לכך שהאב או בן הזוג הוא שדואג לקיום וכסף הוא טריטוריה זרה. במבט לאחור, אני מבינה שגם בחיים שלי בתנועה שיתופית ובקומונה היה מעין "אב גדול" שדואג לכל צרכיי.
יש עוד מסרים רבים סביב כסף שנטבעים בנו מגיל הילדות והנערות, ובמקרים רבים המשותף ביניהם הוא שלילי: כסף הוא נושא מסוכן/ דבר שצריך לסבול עבורו/ מקור לסכסוכים משפחתיים ומערכות יחסים רעילות ועוד. הנושא כולו הופך למאיים, לשד נורא, ועם התת-מודע הכלכלי הזה אנו פוגשים את הסביבה. וכך, הפער בין החוויה הפנימית לשיח החיצוני משאיר את רובינו משותקים.
ההימנעות הכלכלית הופכת לבעיה קריטית ממש כשהיא מלווה בנזק מוחשי או כשמצב החיים משתנה ומחייב אותנו לאחוז במושכות. ההורים ו/או בני המשפחה לא יחיו לנצח, הנישואים לא בהכרח ישרדו, אורח החיים עשוי להשתנות מהיסוד (כמו במקרה שלי). צמתים ונקודות מפנה כאלה מבליטים בדרך כלל את השלכות ההימנעות הכלכלית: חובות, גירעונות ובעיקר - אפס מוכנות לעתיד. חשוב לומר, כל הימנעות - ולא משנה באיזה תחום - היא סוג של הדחקה. אנחנו מדחיקים כי זה מפחיד, מבלבל ומביך. אפילו פגישה עם יועץ - אדם שזה מקצועו - יכולה להיות חוויה מאוד מציפה ומשתקת מרוב מושגים ונתונים שנזרקים בה. ויש כמובן גם את אלה שכל כניסה לחשבון הבנק או דו"ח מחברת ביטוח וקרן פנסיה גורמים להם התקף חרדה קטן.
אתם לא לבד, יש מה לעשות. כדי להיחלץ ממנגנון ההימנעות, המשימה הראשונה היא להפסיק לספר לעצמנו סיפורים, "להתיידד" עם הפחד הקונקרטי, ולנוע אל מחוץ לחוויית החיים הכללית של "כסף? זה לא בשבילי". הנה רשימה קצרה של כמה פחדים עיקריים. נסו לאתר את זה שמוכר לכם או מכווץ אתכם במיוחד:
1. פחד הישרדותי בסיסי - החשש שנישאר ללא יכולת למלא את צרכינו הבסיסיים.
2. פחד מ"לא להגשים את עצמי" – ההכרח לעשות דברים נגד רצוני בגלל מגבלה כלכלית.
3. פחד מעימותים – למשל בעקבות שגיאה בתשלום שהועבר אליי.
4. פחד מלאכזב - למשל, הפחד לחשוף בפני יקירים, בני משפחה או קרובים מצב בעייתי שעלול להשפיע עליהם.
5. פחד מתחושת כישלון וחוסר ערך - למרות המאמץ הרב שאנו משקיעים בפרנסה.
6. פחד מתחושת חוסר אונים - התחושה שאין לנו יכולת למצוא פתרון, לשנות משהו בנוגע לכסף. הצורך בעזרה כלכלה או ביורוקרטית יכולה להיחוות כמשפיל או כילדותי.
7. הפחד מבושה - למשל, בעת חוסר התאמה בין המצב הכלכלי שלי למעמד שלי.
8. הפחד מחווייה הנתפסת כטיפשות שלנו – למשל, בעת התבוננות במספרים ובנתונים מבלי להצליח להבין אותם.
כעת, נסו לדרג את הפחדים ברשימה מהחזק ביותר לחלש ביותר. מהו הפחד שמפעיל אתכם יותר מכל? כיצד הוא בא לידי ביטוי? האם הוא מלווה בתחושה גופנית לא נעימה? האם רק עצם המחשבה שהוא יתממש מעוררת בכם אימה?
הדרוג הזה יוכל לעזור לכם לספר לעצמכם את הסיפור האמיתי סביב ההתנהלות הכלכלית שלכם. מתוך ההתייחסות הריאלית הזו לפחד, תוכלו גם ליצור דרכים פרקטיות להיחלצות ממנו. כמו כל רגש לא נעים, חשוב להכיר בפחד. לא להתעלם ממנו או לזנוח אותו, אלא לתת לו מקום בתודעה. כשהפחד נמצא במקום הנכון בראש שלנו, המפגש איתו, וכפועל יוצא מכך עם שאלות רגישות כמו ערך עצמי ומסוגלות, הופך להרבה פחות מאיים.
בהצלחה!
מתוך הטור שלי ב'הארץ' - יחסי ממון